"ואני אהיה שיכורת חלום", כך כותבת שושנה ויג בשיר "תבואת השיגעון" הפותח את ספרה הנושא אותו שם. דומה שזו התפיסה הפואטית של הספר כולו. השירה נתפסת כמצב של שיכרון, של שיגעון, של פריצת גבולות השפיות. והשירים הם תוצר הרגעים הללו, השירים הם תבואת השיגעון.

היפעמות מתמדת
הספר פותח בסיפור מוטו של רבי נחמן מברסלב על...(כמובן!) תבואת השיגעון. סיפוריו של רבי נחמן מברסלב צופנים בתוכם סמליות והם עוסקים בנפש האנושית. הטירוף הוא ככלות הכול יחסי, ובני אדם מגדירים מהו שיגעון ומהי שפיות. המלך, בסיפורו של רבי נחמן אומר ליועץ שלו "אבל נסמן על מצחנו, שנדע על כל פנים, שאנחנו משוגעים". מתברר שגם המשוררים ואולי האמנים כולם מסומנים כלא שפויים הנושאים את שיגעון יצירתם על מצחם. המחברת סוגרת את הספר בקטע מתוך "אליס בארץ הפלאות" שבו באופן לא מקרי מגיעה אליס למקום שבו כולם יצאו מדעתם. החתול אומר לה שגם היא משוגעת והיא שואלת: "איך אתה יודע שאני משוגעת?", הוא עונה לה: "אילולא היית משוגעת, לא היית מגיעה לכאן".
אכן ספרה של שושנה ויג הוא ספר של שיכורת חלום. הספר נכתב מעמדה פואטית של היפעמות מתמדת, של ראייה ראשונית וקמאית של הדברים. את הקשר עם קוראי הספר היא מגדירה כקשר של "אהבה אינסופית" (עמוד 65): "כשתפתחו את הדף שלי/ שייצא מן הלב שלי החוט שיקשר/ בין האני שלי לאני שלכם/ יעופו המון מלים בטיסה חופשית/ ואני אומר לעצמי מתכסה בשמיכה החורפית/ זאת אהבה אינסופית". קשר היצירה נתפס כחוויה רגשית בלתי נגמרת, כהיפעמות מתמדת.

אגדות ומיתוסים
הספר בנוי מארבעה שערים: "חיים נגזרים ממלים", "אגדות קדומות", "חבלי משפחה" ו"לבי חדרים חדרים". על רוב שירי הספר שורה אווירה של היקסמות מאגדות ומיתוסים, וראיית המציאות עצמה כממלכת פנטזיה פרטית של הדוברת השירית. ההיקסמות הזאת בולטת כמובן בשער "אגדות קדומות", אך היא מצויה גם בשאר השערים. כך אנו מתוודעים ל"שושנה הסגולה מקולנוע גלובוס", ל"רפונצל", סינדרלה, הנסיך הקטן, אודיסאוס, היפהפייה הנרדמת וכן נרמזים סיפורים על רומאו ויוליה, כוכב הים, הקוסם מארץ עוץ, אגדה פרטית על אגם הכסף, וחוט הפלאים.
ההיקסמות מסיפורים קדומים יש לה גם גוון יהודי. הזכרנו כבר את סיפורו של ר' נחמן מברסלב, אשר נתן לקובץ כולו את שמו. יש גם רמיזות לסיפורים תנ"כיים. כך מופיע סיפור גן העדן ( עמוד 29), סיפורו של חזקיהו המלך ודמותה של המלכה אסתר (עמוד 35), ויש אף רמז רומנטי ממגילת רות: "אל אשר תלכי אלך", אומרת רות לנעמי (רות א, 16). וכאן אומרת הדוברת השירית לאהוב "לאן שתלך אלך" (עמוד 77).
בשירי האהבה של שושנה ויג, האהבה היא ציפיה מתמדת, כמעט משיחית. בשיר הנושא את השם "האור שלך", אומרת הדוברת השירית: "שלחת אליי המון קווי אור לפני שהגעת/ לא הכרתי אותך/ אך האור שלך הגיע אליי/ היו ימים שבכיתי/ כי לא ידעתי/ אם אמת אתה או אגדה". וכשמתממשת הציפייה והאהוב הגואל בא, מבטיחה הדוברת השירית בלשון כמעט תנ"כית: "אלך עמך/ עד המדבר הלא זרוע/ עד הים" (עמוד 69). והרי זאת רמיזה לדברי הנביא ירמיהו: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה".

כור היתוך
הליבה של הספר הם שירי המשפחה. גם אם לא רבים הם, הם צופנים בתוכם את הקוד הגנטי של שושנה ויג כמשוררת. השירים מופיעים בשער "חבלי משפחה", וכן בסיום הספר מופיעים "שני שירי זהות", והם מסירים את הצעיפים ונותנים את השירה ללא עור, ממש רקמות חיות ובשר.
מתוך שירי המשפחה, יש עוצמה נדירה לשיר "המטבח", שבו חופרת הדוברת השירית בזהותה ומנסה לפצח בתוכה את הקוד של כור ההיתוך המשפחתי שהיא התוצר שלו: האב יוצא פולין ומחנות ההשמדה והאם שעלתה מתוניס. זהותנו כאן בארץ נרקמת זה עשרות שנים לפעמים כקונפליקט של מזרח מערב ולפעמים כמיזוג של השניים. הדוברת השירית קלועה בתוך כור ההיתוך הזה ומנסה לברר לעצמה את זהותה בין התרבויות, בין העולמות השונים. וכך היא אומרת בשיר זה: "לא למדתי מהוריי שפה זרה/ הוריי דיברו ביניהם בשפה משונה/ אבי ביקש מתוקים בפולנית/ אמי בישלה בתוניסאית/ ואני לא למדתי מהם שפה זרה/ רק עברית ינקתי מאם שלא הייתה זו שפת אמה". ובסוף השיר, בשפה חד משמעית: "במטבח אני לא למדתי שפה זרה/ רק עברית". לכאורה בא השיר לשורר את נצחון העברית, אך באירוניה מושחזת רומזת המשוררת שהיא נותרה ריקה מזהותם של הוריה, משפתם ומתרבותם, ולא מצאה עת זהותה בתוך המטבח הזה. מה שנותר לה כנחמה פורתא היא הזהות הישראלית והעברית.
שושנה ויג מבטאת בספר שיריה הראשון בגרות ובשלות שירית. לאחר שפרסמה שני רומאנים היא מתגלה כאן כמשוררת בעלת חיוניות שאינה חוששת לפרוץ את גבולות השפיות ולגעת במחוזות הקסם, ואפילו השיגעון.

תבואת השיגעון, שושנה ויג, הוצאת צור אות, 2006