ר' יהודה וידבסקי מוכר לרבים מבין יוצאי פולין, במיוחד בקרב ותיקי לודז'. מי שאינו מכיר אותו מהתחום הזה, שמע עליו בזכות בתו, מרצה מבוקשת לתנ"ך, ד"ר לאה הימלפרב.
וידבסקי שוקד על שיקום בתי הקברות בלודז' וסביבותיה והוא מעמיד את קשריו עם שלטונות פולין כדי לגאול רכוש יהודי.
על הארוע שיסופר להלן שמעתי מפיו. הוא אירע באחרונה ווידבסקי נטל בו חלק. הוא בא ללמדנו כי צודק רבי נחמן מברסלב, ש"אין להתייאש כלל וכלל". והנה הדברים בלשונו:
בתי, לאה, ביקשה ממני להדריך קבוצת בנות מגבעת-שמואל שיוצאות לפולין ואמורות לבקר גם בלודז' ובבית העלמין המקומי. הבטחתי שאם אהיה במקום באותה עת אשמח לעשות זאת. וכך היה. באותו יום, בשעות הערב, הגיע יהודי מווינה למלון שבו התגוררתי. למחרת בבוקר הוא נכנס למשרד הקהילה היהודית, פנה למזכירות שממוקמת בקומה הראשונה וביקש את עזרת המזכירה. "היום הוא יום הזכרון של אבי ז"ל שנפטר שנתיים לפני השואה, ולצערי איני זוכר היכן הוא קבור. האם תואילי בטובך לסייע בידי לאתר את הקבר ולשלוח עמי את השומר שבקי בשורות ובחלקות של בית העלמין?". ואכן, המזכירה סייעה בידו והיהודי הגיע לבית העלמין בזמן בו אני הייתי שם. המשכתי במלאכת שיקום הקברים של 48 אלף המתים שנפטרו בגטו מרעב ובתוכם כ 5000 ילדים, וראיתי את היהודי מווינה מלווה בשומר בית העלמין ובאחד מעובדי הקהילה היהודית. קיברו של האב נמצא והבן התייחד עם זכרו.
כעבור שעה וחצי שמעתי רעש של מכונית, הפניתי מבטי לעברה והנה זו מכוניתו של יו"ר הקהילה היהודית, שמחה קלר. יחד איתו במכונית היה אדם נוסף והמכונית התקדמה עד שנעצרה בחלקת הקברים של גטו פלד. הלודז'אים יודעים היטב מה זה גטו פלד. לא עברו אלא דקות אחדות מאז שנעצרה המכונית ליד איזה קבר בחלקת גטו פלד ופתאום אני שומע צעקות היוצאות מפיו של שמחה קלר: יהודה, יהודה, יהודה, יהודה. נבהלתי. חשבתי שנפלה עליו איזו מצבה והוא נפצע, שהרי המצבות בבית העלמין הזה כבדות במיוחד. רצתי מיד למקום ובהתקרבי לקלר הוא הצביע לעבר שני אנשים מחובקים הבוכים בקולי קולות וצועקים: "טאטע, טאטע" (אבא, אבא). אני שואל את קלר מה קרה, והוא מספר לי שלפני חצי שעה הגיע יהודי מארצות הברית, פנה למזכירה וביקשה לאפשר לו להיפגש עם יו"ר הקהילה. "המזכירה ביקשה את רשותי", סיפר, "והאיש נכנס לחדרי. הוא סיפר לי שהיום הוא יום הזכרון של אביו וכי הגיע משדה התעופה בוורשה וביקשני שאתלווה אליו לבית העלמין כדי לאתר את 'הכתובת' של המצבה. נסעתי איתו, ובהגיענו לקבר, עמד שם יהודי והתפלל. לאחר בירור קצר, התברר כי מדובר באח האבוד שלו, ואת ההמשך אתה רואה. 'טאטע, טאטע'".
"מסתבר שבני המשפחה נשלחו לאושוויץ במשלוח האחרון של גטו לודז'. גם אני (וידבסקי) הייתי במשלוח הזה ושלושתנו בחסדי הא-ל ניצלנו. אלא שכל אחד מהאחים חשב שאחיו עלה השמימה במשרפות, לאחר שכל הניסיונות לאתר אחד את השני לאחר המלחמה עלו בתוהו. 60 שנה לא ראו איש את אחיו וה'יארצייט' שאותו החליטו לציין על קבר האב איחד אותם שוב. מפלאי ההשגחה העליונה".


"ויהנו רבים מפיו ומפי כתבו"
בכל בוקר עם ברכות השחר, קרוב לוודאי, מצטט הגרי"מ לאו שליט"א את הפסוק בישעיה (פרק נ' פסוק ד') "ה' אלוקים נתן לי לשון לימודים..." ומודה ומשתחווה לריבון כל המעשים. שהרי אין מי שאינו מכתיר אותו כאורטור מספר 1 של העולם היהודי, לפחות בשפה העברית, כדמוסטנס של היהדות האורתודוכסית.
ואין יודעים את מעשי החסד שהוא עושה ומעורב בהם, במקומות שאחרים מסתפקים רק במילים חמות ובמילות עידוד. אישיות מדהימה, שחבל כי טרם הוכתרה כראש כלל הקהילות היהודיות בעיקר, משום היותה כה מקובלת ונערצת עליהן.
עתה הפתיע הרב לאו בספר בן שישה כרכים על פרקי אבות, הנושא את השם "יחל ישראל". בספרו זה, מכנס הרב לאו את המיטב שינק מגדולי ישראל, "בצילם חמדתי וישבתי". שפה ברורה, רעיונות מגובשים ואין פינה שאינה מבוארת ומלובנת, ואין לנו אלא לחזור בעונג על איחוליו של הגה"צ ר' גדליה אייזמן שליט"א, המנהל הרוחני בישיבת "קול תורה" בירושלים, שם, בין היתר, התחנך הרב לאו: "ויהנו רבים מפיו ומפי כתבו".


"ובנהרה שהיתה על פניו"
ראש המועצה הדתית של גוש קטיף, אליעזר אורבך, אומר כי מאז ביקרו הגר"א שפירא והגר"מ אליהו שליט"א בגוש קטיף, קפצה הרוחניות במקום בכמה וכמה מעלות. "הרבה תורה כאן והרבה חסד בגוש קטיף, אלא שהרבנים שפירא ואליהו ריגשו את התושבים באופן שקשה לתאר והדבר נותן כעת אותותיו בהוויה הדתית-אמונית של הגוש".
הגוש, גוש קטיף, הוא בבת-עינם של הגר"א שפירא והגר"מ אליהו. כשחזר הרב שפירא מסיום הדף היומי בגוש קטיף, היו שהעירו לו כי עליו לשמור על בריאותו וכי הטלטלה של הדרך וההתרגשות אינן מוסיפות לו בריאות. תגובתו היתה: "הרחמנות היא עליהם ולא עלי".
הגר"מ אליהו שהה בגוש ביום חמישי האחרון עד תשע בערב ואת ביתו יצא ב 1.30 בצהרים. מלבד התפילה נטל חלק בסיום הזוהר הנלמד מזריחה ועד שקיעה, בסעודת ז' אדר המשותפת לחברה קדישא של גוש קטיף ומטה בנימין ומצא זמן לקבל משלחת מהיישוב ניסנית. הוא עודד את הציבור לשיר עוד שיר ולרקוד עוד ריקוד, "והשלווה שלו והנהרה שהיתה על פניו הוסיפו בכולנו חיות ונשמה יתירה".

בסוד שיח אדמו"רים

פרפראות לפורים


"אילו לעבדים ולשפחות נמכרנו, החרשתי"
בשלהי ספר אוהב ישראל (מהאדמו"ר רא"י העשיל מאפטא זצ"ל) מובא, שבימי ר' שרירא גאון, היה עשיר שהיה לו ספר תורה שכתב עזרא הסופר בעצמו. אחרי פטירת העשיר שני בניו התדיינו על הירושה, כל אחד רצה לזכות בספר התורה המיוחס, תמורת ויתור על כל הרכוש, והוחלט שיטילו גורל. האח שזכה בכל הרכוש היה עצוב, ואילו זה שזכה בספר התורה שמח מאוד. היה שם מומר אחד שחרה לו שספר תורה יכול להיות יקר להם מכל הון. הלך המומר והתגנב בלילה לבית הכנסת בו הוחזק הספר, ומחק את האות עי"ן של הפסוק ועבדתם את ה' אלוקיכם, וברך את לחמך ואת מימיך (שמות כ"ג כ"ה) וכתב במקום זה אל"ף. כשמצאו את השגיאה, חשבו שזה נעשה בשעת הכתיבה, ובעל הספר לא הסכים לתקן את השגיאה מפני שזה כבר לא יהיה ספר שעזרא הסופר כתב אותו לבד, ומרוב צער חלה. נראה אליו אביו בחלום ואמר לו כי המומר הזה עשה את השגיאה, והא ראיה, שיחפש בבית הכנסת תחת השולחן וימצא שם את העין של המומר הלז, שהתקיים בו העונש "עין תחת עין" (שמות כ"א כ"ד). אביו הוסיף ואמר לו, כי בבית דין של מעלה יצא הפסק, שעזרא הסופר בעצמו יתקן את הספר, וכך היה.
לפי זה מפרש האוהב ישראל את הפסוקים במגילה, "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי, כי אין הצר שוה בנזק המלך. ויאמר אחשורוש, ויאמר לאסתר המלכה, מי הוא זה ואי זה הוא, אשר מלאו לבו לעשות כן" (אסתר ז' ד-ה'), שגזירת המלך היתה לעבדם בעי"ן, שיהיו עבדים, ואילו המן כתב לאבדם באל"ף, היינו להשמידם. ולכן אמרה אסתר: אילו לעבדים ולשפחות נמכרנו לפי הגזירה המקורית החרשתי, והמלך שאל, מי אשר מלאו לבו לעשות כן, לשנות את אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך, ואילו על הגזירה המקורית לא היה צריך המלך לשאול מפני שידע שהמן היה הגורם, אלא שאלת המלך היתה מי עשה את השינוי של חילוף האותיות אל"ף בעי"ן.

טעם לאכילת "קרעפלעך" בפורים
הגאון מסוכוטשוב זצ"ל מבאר, מהו הטעם שבפורים אוכלים "קרעפלעך" (בצק ממולא בשר)? דהנה מקודם צריכין לבאר, אם שלחו מנה אחת, ואחרי שנאכלה המנה, שלחו מנה שניה, אם יוצאין ידי מצות משלוח מנות, אף על פי ששתי המנות לא היו ביחד, או דילמא אין יוצאים, אלא כששתיהן היו ביחד, ולא מועיל צירוף. והביא ראיה מרשב"א במסכת קידושין, דפוסק במי שקידש אשה בחצי פרוטה והוציאה, ואחר כך הוסיף לה עוד חצי פרוטה, דאינה מקודשת. ולפי זה גם הכא שתי המנות צריכות להיות ביחד, אחרת לא מקיימין מצוות משלוח שתי מנות. והוסיף דאיתא במגילה (ז' ע"ב), אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין, מחלפי סעודתייהו להדדי, ופירש הר"ן, שלא היה לאחד מהם כדי לשלוח ולהשאיר לעצמו, לפיכך כל אחד שלח סעודתו לחבירו, כדי שיהא לו לאכול סעודת פורים וגם לקיים בזה מצוות משלוח מנות (ט"ז או"ח סימן תרצ"ה ס"ק ה'), ולפי זה התם הרי לא אכלו שתי המנות ביחד. למשל, התחילו לאכול דגים, והחליפו את המנות, כל אחד אכל של חבירו, וכך המשיכו לאכול כל המנות, ואיך יצאו ידי מצוות משלוח מנות, הא לא הוי ב' תבשילין בבת אחת? אלא נראה דבמעשה דאביי איירי שאכלו קרעפלעך, שנעשה מבצק ובשר, וכדמוכח מביצה ט"ז, שזה נחשב כשני תבשילין, והיינו שבקרעפלעך יוצאין בו כשני תבשילין בתבשיל באחד.

"עד חג השבועות"
וכן בשבת (פ"ח ע"א) מפרש רש"י הדר קבלוה (את התורה) בימי אחשורוש, מאהבת הנס שנעשה להם. דהיינו, בפורים עשו תשובה מאהבה, ומעין זה איתא במדרש תהלים (שלהי מזמור ק"ב).
ושמעתי בשם הרב מקוזיגלוב זצ"ל (מחבר שו"ת ארץ צבי), שהוא היה בסעודת פורים אצל הגאון מסוכוטשוב בעל אבני נזר זצ"ל, ושמע ממנו את הדרשה דלהלן: איתא רבי יהודה אמר, דמארבע כוסות של פסח, כאב לו הראש עד חג השבועות (נדרים מ"ט ע"ב). שאל הסוכוטשובער מדוע דווקא עד חג השבועות? ותירץ, דאמרינן בבבא בתרא (י' ע"א): עשרה דברים קשים נבראו בעולם כו', גוף קשה, פחד שוברו, פחד קשה, יין מפיגו. ואמר בשם השפת אמת, כי לבעש"ט היה כתב יד ישן מבבא בתרא, ובו היה כתוב, יין קשה, פחד מפיגו, משום כך לרבי יהודה כאב הראש עד חג השבועות, שאז מקבלים את התורה, באימה ביראה ברתת ובזיע, ופחד זה מפיג את היין, משא"כ בפורים דחייב אדם לבסומי, ולא אמר רבי יהודה שכאב לו הראש משתיית היין בפורים משום דבפורים מקבלים את התורה, ופחד זה מפיג את היין מיד ולא נשאר לזמן הרבה.
והחיד"א בספרו "דבש לפי" (מערכת פ' אות ב') מביא, כי פורים כולל כל הימים טובים. פסח מעבדות לחירות, וכאן ממות לחיים. שבועות מתן תורה, וכאן הדר קבלוה בימי אחשורוש. ראש השנה ספרי חיים וספרי מתים (ראש השנה ט"ז ע"ב), וכאן נידונים, אם לקיים הגזירה, אם להנצל. יום הכיפורים מחילת עונות, וכאן נמחל להם מה שנהנו מסעודתו של אחשורוש. סוכות ענני כבוד, וכאן נכנסו תחת כנפי השכינה, ורבים מעמי הארץ מתייהדים.
(מתוך "אמרי שמאי" להרב שמאי גינזבורג ז"ל)